מבוא

הרב הנזיר (הרב דוד כהן, נולד בעיירה מיישיגאלה, ליטא, באלול תרמ"ז, נפטר בכ"ח אב התשל"ב מכונה "הרב הנזיר" או "הנזיר" סתם, על שום מנהגי הנזירות שנהג בהם רוב ימיו, בעבודה יכונה אף "הרד"ך") הוא חידה, כל חייו היו כמוסים בהגות שלא הייתה מובנת להמון ואף הרבה פעמים לא נהירה לתלמידיו הקרובים. מספר לא גדול - באופן יחסי - של מאמרים נכתבו על משנתו זאת בשל היותה לא מובנת ולא מנוסחת בשפה עממית פשוטה ואף לא בשפה אקדמית מבוררת, אלא כמאמרים קצרים תמציתיים מגובשים ומנוסחים בקפדנות רבה. וכפי שהוא עצמו כותב ב"מגילת סתרים"
"התחלתי לעבוד עבודה מדעית בזה, (בניסוח תורת ההגיון בכלל והעברי בפרט א.ב.) הנני הוגה בה יומם ולילה, בעלותי על משכבי ובקומי, הוגה חושב ומהרהר בניסוח משפטים ומאמרים, ברורים, מוצקים, ומעלה על הכתב, בזיקוק אחר זיקוק, וצירוף אחר צירוף. העבודה קשה, ומיגעת, ואיני יכול להפטר ממנה" :
מדברי הרב יהודה ביטי בספרו "פילוסוף ומקובל" עולה כי אין זו צורת התנסחות מקרית, אלא זוהי צורה של הבעה הנובעת ישירות מן הגישה השמעית, שהיא תפיסתו של הרב הנזיר, לגבי תכונת החכמה העברית וכפי שיבואר להלן . דא עקא שתהא אשר תהיה הסיבה, ולו הטובה ביותר, הספר המרכזי של הרב הנזיר "קול הנבואה" ואף רוב מאמריו האחרים, הרי הם חתומים בפני הבא בשעריהם וכל לומד וחוקר סובר סברות שונות למה התכוון הרד"ך.
לפני שניכנס לפרטי העבודה נעשה היכרות עם מושג שעליו סובבת כל עבודת חייו של הנזיר, ועליו תיסוב עבודתנו, והוא "ההגיון העברי השמעי".
רעיון "ההגיון העברי השמעי" נרקם בליבו של הנזיר, על פי עדותו, עוד בילדותו. מאוחר יותר לבש הענין צורה שכלית מנוסחת יותר, והפך עבורו למשימת חיים, "להוכיח" לעצמו ולבני דורו המודרני שיש הגיון עברי מיוחד ושונה מההגיון היווני, ורואה בזה "תכלית כל עמלו"
רעיון זה עובד ועבר הרחבות ושינויים לאורך כל חיי הנזיר, ועל כך נסובה, כאמור, עבודתנו.


ראשית כשאנו באים לדבר על ההגיון העברי יש להגדיר במדויק מהו "הגיון" לפי הרב הנזיר. ממקומות שונים בכתבי הנזיר עולה כי כשהוא אומר הגיון הוא מתכוון ללוגיקה, כך זה באורות הקודש בחלק השני של הכרך הראשון המכונה "הגיון הקדש" שהוא דרך החשיבה המתחדשת לאור תפיסת העולם הרואה ב"קודש" המוצא והתכלית של כל ההוויה. וכך זה כאשר הוא מגדיר ב"קול הנבואה" תחת הכותרת "ההגיון בראש הפילוסופיה":
"ההגיון הוא עומד בראש הפילוסופיה, הכללית, והיהודית, כמו האורגנון, כל מלאכת ההגיון בראש ספרי הפילוסוף היוני, שמשל בכל מחשבת ימי הביניים" (הכוונה לחיבורים של אריסטו וממשיכיו הנוגעים ללוגיקה).
פרופסור שוורץ הוא כנראה הראשון אחרי הנזיר בעצמו שכתב נסיון להגדיר את ההגיון העברי השמעי, הוא מדגיש במאמר
"בניגוד לתפיסות הרווחות באשר לייחודו של עם ישראל, וההסברים השונים באשר להיותה של הנבואה תופעה דומיננטית דווקא בקרב עם ישראל, נועץ 'הנזיר' את מלוא היתרון בעיקר בהגיון העברי המיוחד. וכאן מקוריותה של השיטה המוצעת בקווים כלליים: היתרון של היצירה היהודית -לפי גישת 'הנזיר' - הוא בראש ובראשונה במתודולוגיה, בדרך החשיבה ולא בתוכנה. כמובן, בסופו של דבר יתבטא השוני גם בתכנים, אך הייחודיות שורשה בתפיסה מתודית, באופן החשיבה"
זאת אומרת, ביסודה של כל פילוסופיה עומד הגיון, דרך חשיבה המגדירה אמת ושקר, נכון ולא נכון, או באופן יותר מינימליסטי, טענה קבילה או לא קבילה. בבסיס ההגיון של חול, או ה"הגיון היווני" עומדים כמקור לוודאות החושים, או "אקסיומות" שיסודן הוא מחשבתי טהור או נסיוני. על האקסיומות או הנתונים מוחלים המבנים הלוגיים הקבילים ומתוך כך נגזרות מסקנות (איננו נכנסים כאן לדקויות ודעות שונות בפילוסופיה היוונית, שאין זה מעיקר מאמרנו).
מבנה לוגי בסיסי הוא זה הגוזר מסקנות הכרחיות מן הנתונים מן החושים או מן ההנחות, כמו הטיעון הקלאסי: "סוקראטס הוא בן אדם, כל בני האדם הם בני תמותה", והגזירה הלוגית היא "סוקראטס הוא בן תמותה".

היהדות אליבא דהנזיר, דרך אחרת לה.